רציתי גירושין וקבלתי מלחמה

וואו, אני המום, אני פשוט המום. אני לא יודע אם לכעוס או להפגע, אני לא יודע אם להיות המום, או לבכות.

"או אולי הכל ביחד?!" אמרתי לו.

"כן, כן הכל ביחד" , ענה לי, "הכל ביחד".

"אני פשוט לא מאמין איך זה קרה לי, לא תכננתי להגיע למצב הזה. אם זה היה קורה לחבר שלי הייתי אומר שזה הזוי, אבל זה קורה לי וזו המציאות המרה ואני פשוט על סף יאוש. אני מתקשה לתפקד, מתקשה לקום בבוקר ולפתוח את העיניים, איבדתי את התאבון, אבדתי אפילו את החשק לחיות".

הבאתי לו כוס מים כי ראיתי שממש, אבל ממש קשה לו.

"בקושי הצלחתי להביא את עצמי לפה, אני יודע שאני צריך עזרה לכן פניתי אלייך".

"מה הביא אותך אלי"? שאלתי אותו.

"אתחיל מההתחלה", הוא אמר לי.

"אני ואשתי היינו נשואים 10 שנים בערך, יש לנו 3 ילדים משותפים, היינו כמו כל זוג מהמעמד הבינוני שעובד, משלם משכנתא, מגדל את הילדים, רץ סביב ההישרדות הכלכלית, מנסה לשמור את הראש מעל למים כדי לא לטבוע כספית ובאמת השתדלנו לעשות את המיטב.

אין לנו עזרה מאף אחד, ההורים שלנו לא יכלו לעזור כספית, כך ששנינו עבדנו במשרה מלאה.

בקושי התראינו והתחלנו להתרחק אחד מהשני.

היא התחילה לכעוס עלי שאני לא מספיק שותף בגידול הילדים כי רוב הנטל נפל עליה: משרה מלאה, בית, ילדים, סידורים וקניות ואני הייתי מגיע הביתה כל יום בסביבות 21:00 בלילה, רואה חלק מהילדים כי הקטן תמיד כבר ישן ומזפזפ בשלט הטלויזיה עד שהייתי נרדם.

ככה הלכנו והתרחקנו אחד מהשני כמו 2 שותפים זרים תחת קורת גג אחת.

התקשורת היחידה ביננו היתה הטחת הוראות הדדית מה צריך לעשות, הוראות טכניות ו SMS. הזוגיות נשחקה עם השגרה, המצב הכלכלי הלא מזהיר וחוסר התחזוקה שלנו.

אפשר להגיד שהזנחנו את הזוגיות שלנו, אני לא רוצה להאשים אף אחד וגם לא אותה, אבל הכתובת היתה כבר על הקיר ולא טפלנו בבעיות שצצו.

המתח בבית התחיל להיות בלתי נסבל

היו המון מריבות, כעסים, תסכולים, אני לא הערכתי אותה והיא לא העריכה אותי. ימים שלמים לא דברנו ביננו מרוב כעס. העדפתי להשאר עוד יותר בעבודה רק כדי לא לראות את הפרצוף המקטר והמתלונן שלה וככל שנשארתי יותר כך היא יותר כעסה מה שגרם לי להשאר עוד בעבודה וכך נכנסנו למין סחרור.

גיליתי שבכל לילה כשאני מחנה את הרכב ליד הבית פשוט לא בא לי להכנס יותר הביתה. אפילו המפלט של הבית הפך להיות שדה קרב.

לא שאני הייתי טלית שכולה תכלת, גם אני הייתי מתפרץ עליה, צועק, מתעצבן. הייתי מתווכח איתה על כל שטות, מתחיל להוכיח אותה שהיא אמרה ככה ולא אמרה ככה.

התחלנו לישון בחדרים נפרדים. היא בחדר השינה ואני בסלון ועל סקס אין בכלל מה לדבר.

חברים שלנו שראו את המתח ביננו הציעו לנו לפנות לייעוץ זוגי, אבל הגאווה שלי לא אפשרה לי לפנות לייעוץ כי לא חשבתי שאני צריך לקחת אחריות על משהו.

הפלתי את האחריות עליה שאם היא תתחיל להיות קצת פחות תוקפנית איתי ויותר נחמדה נוכל להסתדר.

הגירושין היו רק עניין של זמן והחלטתי שככה אני יותר לא ממשיך. חיים רק פעם אחת, אני כבר לא ילד, עברתי את גיל 40 לא מזמן ואני לא מתכוון להמשיך לחיות כך את חיי.

לקחתי עו"ד טוב שהמליצו לי עליו והתחלתי בהליכים. לא חשבתי על זה יותר מדי, אמרתי לעצמי שהגירושין יהיו עדיפים לשנינו ושיהיה בסדר. אנחנו בטח לא הזוג היחיד שמתגרש במדינת ישראל.

אשתי קבלה את הגירושין בהלם מוחלט, למרות שזה היה באויר היא מאוד נפגעה מזה ולקחה את זה מאוד מאוד קשה.

מרגע זה השתנה הפרצוף שלה לגמרי. אם עד אז היא היתה רוטווילר היא הפכה להיות דרקון יורק אש.

ההורים שלה (שאף פעם לא סבלתי אותם) "פתאום" מצאו סכום כסף ומימנו לה עו"ד תותח, יקרן ולא פחות רוטווילר ממנה ומאז החיים שלי הפכו לגהינום.

מצאתי את עצמי עם אזיקים במשטרה

תראי צילה, בחיים לא הייתי בחור אלים. בחיים לא הרמתי יד על בחורה ובטח לא הרמתי יד על אשתי. אבל לא ציפיתי שבאמצע יום העבודה שלי יכנסו שוטרים למקום העבודה שלי ולפני כולם יקחו אותי באזיקים לתחנת המשטרה כי היא התלוננה עלי במשטרה שהרבצתי לה ואיימתי לרצוח אותה ואת הילדים.

איזו השפלה זו היתה, כולם בעבודה היו בהלם מוחלט ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

לך תוכיח שלא עשית כלום, שזו מילה שלי נגד המילה שלה.

אבל עורך הדין שלה הנחה אותה מה לעשות והיא לא הסכימה לבטל את התלונה. היא המציאה עלי כאלה שקרים שלא יכולתי אפילו להוכיח את חפותי.

בית המשפט הוציא לי צו הרחקה ממנה, מהבית ומהילדים ונאסר עלי לראות אותם או אפילו לדבר איתם בטלפון.

עורך הדין שלי שחרר אותי בערבות והלכתי לגור אצל ההורים שלי שגרים שעתיים נסיעה מהבית שלי וממקום העבודה.

מצאתי את עצמי מבלה 4 שעות נסיעה כל יום לעבודה וחזרה. אפילו בגדים, מברשת שיניים ותחתונים לא יכולתי לקחת מהבית. קניתי הכל וחייתי כמו פליט אצל ההורים שלי.

מאוד לא פשוט לגבר בן 40+ לחזור לגור אצל ההורים הזקנים שלו. אני מוכן לבוא לבקר אותם פעם בחודש עם הילדים, אבל לגור איתם, זה כבר באמת יותר מדי בשבילי.

אני מתגעגע לילדים

הלב נשבר לי בפנים, אני כל כך מתגעגע לילדים שלי. הם חסרים לי בצורה בלתי רגילה. חסר לי הצחוק שלהם, המריבות שלהם, הריח שלהם שאני מריח אותם כשהם ישנים.

חסר לי לראות את המשחקים שלהם והשבתות הפכו להיות קרות, ריקות ומשעממות.

אני אפילו לא יכול להסביר להם מה קורה כי אסור לי לדבר איתם ואני יודע שאשתי רק מחפשת שאפר את צו ההרחקה כדי להכנס בי.

אמא שלי התקשרה אליה כדי לדבר איתה ועם הילדים והיא טרקה לה את הטלפון בפרצוף ואמרה לה איזו מין אמא היא שככה יצא לה בן מפלצת. אמא שלי כל כך נעלבה וממש לא מגיע לה. היא כסבתא רוצה לראות את הנכדים.

אני חושש שהיא מסיתה את הילדים נגדי ואין לי שליטה על מה שמתרחש.

גם מבחינה כלכלית אני מרוסק

אני מרויח משכורת של 10,000 ₪ לחודש נטו ומתוכם אני משלם 6,000 ₪ מזונות.

אני חלילה לא רוצה להחסיר משהו מהילדים שלי, אני רוצה שהם ימשיכו ללכת לחוגים ויחיו ברמת החיים הרגילה אליה התרגלו, אבל זה משאיר לי 4,000 ₪ לחודש.

בכסף הזה אני לא יכול להחזיק אפילו את עצמי.

אין לי כסף לשלם לעורך הדין שלי ואני מגרד הלוואה פה, הלוואה שם. איך אפשר להסתדר בסכום הזה?

רציתי למכור את הבית ולהתחלק חצי חצי, אבל עורך הדין שלה עושה לי את המוות.

הוא "משפריץ תביעות" סדרתי והבנתי מאשתי שהוא מסדר עיקול גם על המשכורת שלי.

אני מפחד לעשות צעד כי היא הודיעה לי שאין לה שום בעיה ללכת שוב למשטרה ולהגיד שהרבצתי לה ואיימתי לרצוח אותה ושוב יקחו אותי עם אזיקים.

היא פתחה נגדי במסע נקם ולא תארתי לעצמי שזה יגיע למצב כזה.

אני לא מסוגל לשכור בית בעצמי, בקושי עומד על הרגליים מבחינה כלכלית ואין לי סיכוי אפילו להתחיל פרק ב', מי תרצה גבר שבור, מרוסק ומרושש כמוני.

מה אוכל להציע לה? 4000 ₪ בחודש?

איזה אשה תרצה אותי במצב כזה?

אני מתחיל מאפס. את יודעת, אפילו לא מאפס, אני מתחיל ממינוס.

אני עובד כמו חמור 20 ומשהו שנה, מנסה לשרוד כלכלית, מנסה לעשות את המיטב ועכשיו נשארתי ערום מכל הבחינות: אין לי כלום כלכלית, אין לי אשה, אין לי קשר עם הילדים כי היא דואגת להסית אותם נגדי ואני לא יודע מה יקרה אחרי שצו ההרחקה יסתיים.

אשתי הודיעה לי שהיא תעשה לי את המוות ותמרר לי את החיים בגלל כל המרורים שהאכלתי אותה בנישואין שלנו.

פקידת סעד לחוק נוער כבר נכנסה לתמונה וכמו שאני מכיר את אשתי היא מאכילה אותה בסיפורי אלף לילה ולילה בעידוד עורך הדין שלה.

אני אובד עצות, לא יודע מה לעשות.

אני מרגיש כל כך אידיוט. אני יודע שהיא לא אשה רעה, אבל היא עושה את זה מתסכול, מאכזבה ומכך שהיא אשה חלשה שנגררת אחר העצות של עורך הדין שלה שהוא בעל מקצוע כריזמטי וחזק.

המשפחה שלה מעודדת אותה להתגרש וגם החברות שלה שגם אותן אף פעם לא סבלתי.

חבל שלא פניתי לייעוץ זוגי כשעוד היה אפשר לתקן משהו

אם היה לי השכל לפנות כבר לפני כמה שנים לייעוץ זוגי כדי לנסות ולהציל משהו מהזוגיות הזאת, כל זה היה נמנע. אבל הייתי שאנן, קבלתי את הזוגיות ואת המשפחה כדבר מובן מאליו. לא השקעתי, לא תחזקתי, לא ידעתי להכיר תודה. לא חשבתי שהרצון שלי להתגרש יעורר בה כזה אמוק של טירוף.

חשבתי שמאחר ורע לשנינו עדיף בשבילנו להיפרד כידידים. אנחנו הרי לא הזוג הראשון שמתגרש, לא?

בחיים לא חשבתי שזה יהפוך למלחמת עולם בה כולם משלמים את המחיר. אני משלם מחיר עצום, הילדים שלי סובלים ואני מרגיש את זה ויודע את זה, איך אפשר להפריד את הילדים מאבא שלהם?

ההורים שלי סובלים מאוד ואמא שלי מזדקנת מצער מול העיניים שלי.

אני לא מסוגל אפילו להסתכל לה לתוך העיניים. אני מפחד שיקרה לה משהו כי גם ככה היא אשה מאוד לא בריאה ואני חושש שהמצב הזה מדרדר לה את הבריאות.

אני יודע שגם אשתי מפסידה.

היחיד שמרויח כאן זה עורך הדין שלה שלוקח לה עשרות אלפי שקלים ומשאיר אחריו אדמה חרוכה ופצועים נפשית לכל החיים. היא כל כך נחושה לפגוע בי שהיא לא רואה כמה הרס הוא זורע. מבחינתה עורך הדין הוא משיח שמציל אותה מהנישואין "הנוראיים" שהיו לנו.

פתאום אני מתגעגע לסלון שלי, לבית שלי, לילדים שלי. אפילו למריבות שלנו אני מתגעגע כי בסוף תמיד היתה בהן התפייסות והשלמה.

בדיעבד, הנישואין שלנו לא היו כל כך גרועים.

אבל עכשיו עברתי את נקודת האל – חזור ושום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. אמנם אין סיכוי שאחזור לגור איתה אחרי שהראתה את פרצופה האמיתי, אבל כואב לי מאוד שכך נראים הדברים.

עצוב לי שכולם משלמים מחירים כל כך קשים.

עצוב לי…

נקודת השקפתי כיועצת זוגית

גם לי כיועצת זוגית עצוב לשמוע את המקרה הזה. לצערי זוגות מעטים מדי פונים לייעוץ והמחקרים מדברים על כך שזוג פונה לבקשת עזרה בעיכוב של 6 שנים.

37% מהזוגות מתגרשים בממוצע וגם אלה שחיים ביחד לא חיים בשביעות רצון מהזוגיות.

לפעמים זה כבר מאוחר מדי. כל אחד מבני הזוג שקוע באגו שלו, בכאב שלו, בהאשמה שלו ובסיפור שהוא מספר לעצמו על כך שהוא צודק ובן/בת הזוג טועים ומתחיל להכנס להלך רוח של השקעה בפירוק במקום ולנסות לשפר את הזוגיות.

גם אם יש סדק בקיר, מוטב לנסות לטפל בו במקום להזמין בולדוזר שיהרוס את כל הבית.

האצבע על הדק הגירושין קלה מדי וכולם משלמים את המחיר.

לרוב מגיעים לפרק ב' עם משקעים מהזוגיות שלא הצליחה, עם כעסים וחוסר אמון בסיסי וממחזרים את אותן הטעויות שהתרחשו בפרק א'.

אם לא מטפלים בבעיה לעומק היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, אבל עם שק שלם של מזונות, ילדים, אקסים, עורכי דין ומטענים.

בקשה אחת לי אליכם

אם משהו לא מסתדר לכם בזוגיות, אל תזניחו ואל תטמנו את הראש באדמה.

בסופו של דבר זה יתפוצץ לכם בפרצוף והתוצאה תהיה מאוד מאוד כואבת לכל הצדדים ויקרה עשרות מונים: שכר טרחת עורך דין, מכירת בית, מכירת נכסים, מזונות, פיצול בית אחד לשני משקי בית נפרדים, רכישת ציוד ביתי, רכישת / השכרת 2 דירות, רכישת רכב נוסף ועוד…

כמובן יש לקחת בחשבון את הכאב הרגשי שנגרם לכל הצדדים כאשר הסובלים העיקריים הם הילדים. הם לא באו לעולם כדי לסבול, הם לא אשמים שההורים שלהם בחרו להלחם ולפרק במקום לנסות ולשפר.

עם איזה מטען הילדים האלה מסתובבים בעולם? איזו זוגיות הם יבנו כשהם יהיו גדולים?