אני נהגת האוטובוס של חיי

החיים שלי הם כמו אוטובוס ואני הנהגת שלו.
כנהגת אוטובוס אנשים עולים, אנשים יורדים.
יש כאלה שעולים לנסיעה קצרה של כמה דקות. יש כאלה שעולים לנסיעה של כמה שבועות, יש אנשים שעולים לנסיעה של כמה שנים.
פעם הייתי מפתחת היאחזויות באנשים שהיו עולים לאוטובוס של חיי. היום כשעולה נוסע אני לוקחת בחשבון שזה זמני, שיגיע היום שהוא ירצה לרדת.
מה יעשה? עניין שלו. אולי יעבור לאוטובוס אחר, אולי יקנה רכב פרטי, אולי יסע בטרמפים, ילך ברגל או יישאר בבית ולא יעלה על אוטובוס אף פעם. אולי יגיש עלי מכתב תלונה ואולי יספר לכל החברים שלו כמה סבל ואיזו נהגת גרועה אני ושלא יתקרבו לאוטובוס שלי לעולם.

פעם כשנוסע היה מבקש לרדת מהאוטובוס הייתי נבהלת, מיד בודקת איפה אני כנהגת הייתי לא בסדר, איפה טעיתי, איפה פגעתי והייתי מנסה לתקן.
הצורך שלי כנהגת אוטובוס להנעים את זמנם של נוסעיי היה חזק ממני.
כיום כשנוסע מבקש לרדת מהאוטובוס אני שואלת אותו באיזו תחנה היה רוצה לרדת כדי שיהיה לו נוח.
האם נוח לו לרדת בתחנה הקרובה, אולי בתחנה מרכזית בעיר אחרת ואם הוא דורש במפגיע שאעצור את האוטובוס באמצע הכביש כדי לתת לו לרדת עכשיו אני מכבדת את בקשתו.
בודקת איפה יהיה הכי נכון לעצור כדי שהאוטובוס שלי לא ייפגע ומורידה אותו.
מתבוננת במראה ושולחת לו הרבה אור ואהבה ומתפללת עבורו שיהיה לו טוב. שולחת ושמה גז, ממשיכה קדימה.

יש מצבים נדירים שאני מעיפה מהאוטובוס שלי נוסע. תאמינו לי שיש לי סבלנות של פיל אבל לפעמים אין ברירה וכשנוסע מגזים ברמות על אנסה להרגיע אותו, אבל אם הוא מגזים אני אוריד אותו מהאוטובוס שלי כשהוא מקלל, מרביץ וצורח, אבל באוטובוס שלי הוא לא ייסע.
תודה לנוסעים שלימדו אותי גבולות מהם.

לפעמים האוטובוס שלי מלא נוסעים ויש חגיגה, לפעמים אני נוסעת לבד ומשתדלת לא להתייאש.

לנוסעי האוטובוס שלי אני נותנת אהבה. לרוב אני מקשיבה ושותקת ולעיתים נדירות אני מדברת ולעיתים עוד יותר נדירות אני אומרת את דעתי.
לא כדי לפגוע, אלא כדי לשקף. לעזור.

יש נוסעים שרואים בזה מחווה של אכפתיות, יש נוסעים שמקבלים מזה את החלסטרה.
לפעמים האוטובוס שלי עובר במקומות של ידויי אבנים מעבר לסיבוב.
לפעמים האוטובוס שלי נעצר על ידי משטרה לבדיקת רשיונות.
לפעמים עוצרים אותי על טעויות של נהג אוטובוס אחר ולפעמים אני מקבלת קנסות. את חלקם אני משלמת כי צריך ואת חלקם גם אם הם לא מוצדקים אני מייחסת לכפרת עוונות או הבשלה של קארמה.

לפעמים האוטובוס שלי מעורר אצל אנשים תגובות טובות ולפעמים לא.

אבל לא תמיד הייתי הנהגת הראשית של האוטובוס שלי, לפעמים הייתי מצפה מאנשים אחרים שיתפסו את מקומי, כי התעייפתי, כי הייתי מותשת.
אבל זה עשה רע, כי הנהג המחליף לא ידע להתייחס לאוטובוס שלי כמו שאני התייחסתי והתחיל דין ודברים עם הנהג השני שחשב שהאוטובוס הוא שלו.
לקח לי זמן להחזיר לעצמי את ההגה לידיים אבל מרגע שעשיתי זאת אני נוסעת במסלולים הרבה יותר מדויקים לי.

אני לא יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה.
אני לא יודעת איזה נוסעים ייכנסו לאוטובוס של חיי.
כל יום הוא הרפתקה.
אבל למדתי להודות לכל נוסעי האוטובוס שהיו לי בעבר. לאלה ששילמו, לאלה שהתפלחו, לאלה שנהנו מהנסיעה והודו ולאלה שירדו מהאוטובוס עם בחילה והאשימו אותי. לאלה שעשו לי שמח ולאלה שעשו לי עצוב בלב.

אני מודה ליעל שלו המורה הנדירה שלי לבודהיזם ולרוניה קוטלר האישיות המבורכת לחשיבה הכרתית בשיטת ימימה שמלוות אותי כנהגת אוטובוס כל כך הרבה שנים.
הכלים שאני מתרגלת איתן על בסיס שבועי נותנים לי כל כך הרבה עוצמה להתמודד במקומות שפתאום אני מוצאת את עצמי מעורבת בתאונה. במקומות שיש כביש שמתעקל בפתאומיות, כשאני מוצאת את עצמי בפקק תנועה מייאש עם נוסעים עצבניים או כשהוויז הפנימי מפסיק לעבוד ואני חסרת אונים לאן לנסוע.

האוטובוס שלי נוסע על דלק האהבה, האכפתיות והנתינה ואני נרגשת לראות את הדרך שעשיתי, את הדרך אותה אני עושה ואת הדרך אותה אעשה ולא משנה איזה נוסעים אני מסיעה כרגע.
כשאמות אתבונן על חיי לאחור, אסקור את חוויותיי ואני יודעת דבר אחד.
אני אהיה מאוד מרוצה.
ואבקש לחזור לכאן שוב כדי להסיע שוב נוסעים באוטובוס של חיי האחרים.

מוגש באהבה לנוסעי האוטובוס.

 

מקווה שנהניתם מהקריאה