למה בחרתי לעבוד עם זוגות במשבר?
בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם למה בחרתי לעבוד בטיפול ולמה לעזור לזוגות במשבר.
למה? כדי שתכירו אותי יותר טוב.
למה? כדי שתתנו בי אמון.
למה? כי יש המון חשדנות כלפי מטפלים ויועצים זוגיים.
יאללה, נתחיל.
הייתי ילדה בלי עור. למה אני מתכוונת? נולדתי מאוד רגישה לאחרים, לסבל שלהם, ללבד שלהם, לבדידות שלהם.
הייתי מרגישה כילדה שבא לי לחבק את כל העולם, שבא לי לעזור לכולם, שבא לי שהעולם יהיה מקום יותר טוב, אוהב, אכפתי, חומל, לא מנוכר. מגיל אפס ידעתי בתוכי מה זו קהילה.
בתור ילדה הייתי עומדת ליד בן אדם או רק מסתכלת עליו ורואה עליו הכל ומרגישה עליו הכל. הייתי מרגישה בגוף שלי את הכאבים שלו, הלב שלי היה מדבר איתו גם בלי מילים.
רציתי רק דבר אחד, לעזור, לתת, ללמד אנשים שאפשר גם אחרת.
אבל… הייתי ילדה, עם בטחון עצמי של חשופית ורגישה בטירוף ולאט לאט התכנסתי בתוך עצמי כי הרגשתי שהעולם הזה גדול עלי באינסוף מידות.
כשגדלתי היה לי ברור לגמרי שאני אלך למקצוע טיפולי. היה לי ברור שאני מחפשת משהו פרקטי, היה לי ברור שזה יהיה עבודה סוציאלית כי משם אפשר להתפתח לכל מיני כיוונים.
כבר בשנה השניה ללימודים ידעתי באינסטינקט שהכיוון שלי יהיה כיוון זוגי, שאני רוצה לטפל בזוגות אבל לא ידעתי איך, מה, כמה ולמה ולא הרגשתי שיש לי ניסיון חיים שאני יכולה לבוא מתוכו.
בסבלנות אין קץ המתנתי, התחשלתי. הלכתי לעבוד במקומות הכי הארד קור, כאלה שלא ישנתי בלילה מרוב כאב לב והרווחתי שכר רעב שאין ספק שאם הייתי מפרנסת יחידה הייתי הרבה מתחת לקו העוני, מקבצת נדבות, הומלסית, אבל עובדת סוציאלית.
נמאס לי, עזבתי, התחלתי ללכת אחרי הקול הפנימי שלי שאומר לי לנוע לנוע, לקח לי שנה להתאושש מהעבודות שרוקנו אותי נפשית, רגשית ופיסית והתחלתי ללכת בעקבות הקריאה הפנימית.
עברו ככה עוד מספר שנים עד שהגיע אלי הזדמנות ללמוד ייעוץ זוגי וגישור (תודה לאותו מרצה שהעיף אותי בצורה משפילה בראיון הקבלה ממכללת תל חי. אחרי שסיימתי ללקק את הפצעים, הבנתי שכנראה דרכי לא שם וידעתי שאם אחכה בסבלנות דלת אחרת תיפתח לפניי ואכן נפתחה).
נסעתי ללמוד רחוק, אבל זה השתלם מאוד.
כשאני חמושה בתעודה של ייעוץ זוגי וגישור התחלתי להגשים את הייעוד שלי שבער בעצמותיי, לגשר בין זוגות שרבים ביניהם, לבנות קשר טוב בין משפחות שמתפרקות, לטובתם, לטובת הילדים.
עם כלי העבודה שלמדתי אני מלמדת אותם לדבר, להבין, לא להניח הנחות, לסלוח, להניח לעבר, לשים גבולות, להיות מודעים לטעויות, להבין שמי שמנהל אותם זה האגו והצדק שהאגו מספר שלהם.
העבודה שלי היא לא עבודה, היא שליחות, מי שפועלת מתוכי היא אותה ילדה קטנה שרצתה לעזור ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, כי אפשר, כי צריך, כי חייב.
כי יש המון סבל אצל אנשים, אצל זוגות, אצל משפחות.
אני עובדת עם יחידה משפחתית, משפרת לאין קץ את היכולות שלה, עוזרת לתת לזוג כלים למנוע את מלחמות העתיד ולהביא שלום אמיתי, כן, אוהב, מבין לתוך שדות קרב עקובים מדם.
כן…. יש בכי אצלי בקליניקה, יש דמעות, של כעס, של תסכול, של הקלה ושל אושר וגם דמעות של צחוק כשאנשים מבינים שוואלה….. במה אני נאחז/ת?
זו שליחות שממלאת אותי באושר גדול ובהרבה אהבה ואני יודעת שאני ממלאת את התפקיד שלי בעולם ואין סיפוק גדול מזה.
אני כבר לא מרוויחה 4000 שקל לחודש במשרה מלאה בלי לישון בלילה מרוב קושי.
אני במקום שלי והרבה יותר טוב לי. אני משפיעה שפע ואני אוהבת לעזור לזוגות.
עכשיו יותר ברור למה אני במקצוע הזה? אני לא בחרתי את המקצוע הזה, המקצוע הזה בחר אותי.