למה נבגדים מכחישים את הבגידה?
כבר 15 שנה הוא יודע שאשתו בוגדת בו
הוא רואה את שפת הגוף שלה כשהיא מתכתבת בווצאפ ומנסה לשמור על ארשת פנים שלווה. הוא רואה את הפאניקה שלה ואת ההזזה שלה של הטלפון כשהוא מתיישב לידה בסלון כשהיא מתכתבת.
הוא רואה את הטלפון שלה צמוד אליה כשהיא הולכת לשירותים, למקלחת, כשהוא מתחת לכרית שלה כשהיא ישנה ונוגעת בו בידיה הרכות.
הוא רואה את ההיעדרויות שלה בשעות הערב כשהיא הולכת לקאנטרי, אבל כשהוא נוסע לשם הוא לא רואה את האוטו שלה.
הוא רואה בוויז שלה שהכתובת אליה נסעה היתה סוקולוב 68 בעיר אחרת ועד כמה שידוע לו אין לה מה לחפש שם 3 פעמים בשבוע.
הוא אוכל את עצמו מבפנים כשהיא יוצאת מהבית בערב לקאנטרי ורואה שהיא חוזרת אחרי חצות עם שיער סתור, עיניים בורקות ופוקר פייס.
"איך היה האירובי"? הוא שואל אותה, "חתיכת אימון של 4 שעות"?
"כן, נשארתי אח"כ לדבר עם חברות" היא עונה.
כשהוא מכבס את בגדי הספורט שלה שלגמרי לא הזיעו הוא מזהה ריח אפטרשייב שהוא לא שלו.
אבל הוא משחק את המשחק. עושה כאילו הוא לא יודע, שומר את הסוד שלה לעצמו ומת מבפנים.
או היא שחיטטה לו בטלפון וראתה את ההתכתבות שלו עם הקולגה בעבודה. התכתבות אירוטית שלא משאירה מקום לספק, מה היא היתה עושה לו, מה הוא היה עושה לה, כמה היא נהנתה באותו לילה, בעוד הוא משבח את ניחוח גופה וכותב לה שהוא לא מבין איך בעלה לא עף עליה ולא מעריך אותה כאישה.
היא הרגישה את החרב ננעצת בליבה ולא אמרה לו כלום. שנה, שנתיים, שלוש, עשר.
כשהיה טס לעיתים קרובות לחו"ל במסגרת העבודה היא היתה מרוסקת. מדמיינת לעצמה מה הם עושים בחדר המלון.
היא לא העזה להגיד לו שהיא מחטטת והוא חשב שהיא אשה לא קנאית שנותנת לו מרחב מחייה אך הסרטן שפרץ בגופה הראה לה שהיא לגמרי במשבר וכי היא לא יכולה לשקר לעצמה.
כמה קשה היה לה לאסוף כל כך הרבה כוחות ולשחק לו את המשחק שהיא לא יודעת על הבגידה שלו.
נשאלת השאלה, למה אנשים יודעים שבוגדים בהם ולא מדברים על זה?
למה לא מעלים את זה? למה לא מתעמתים?
יש הרבה מאוד סיבות ללמה להכחיש את הבגידה אבל אני רוצה לדבר על סיבה אחת מרכזית בקרב נבגדים ונבגדות.
יש פחד מאוד גדול להתעמת עם העניין, כי אז מה לעזאזל אני אמור/ה לעשות עם זה?
כשמסירים את הלוט מהפיל הענק הזה באמצע הסלון כבר אי אפשר להתעלם ממנו, כבר אי אפשר להמשיך עם העסקים כרגיל, זה דורש שינוי של הסטאטוס קוו.
שינוי בסטאטוס קוו בתקשורת, שינוי בהכרה של הבגידה והכי מפחיד, מה עכשיו עושים?
אומרים לפרטנר/ית? ואם היא או הוא יעזבו את הבית וירוצו לזרועות המאהב/ת?
ואם היא או הוא לא אוהבים אותי יותר?
מה זה אומר עלי אם בוגדים בי? שאני לא מספיק טוב/ה?
אם הוא ינטוש אותי? או היא תנטוש אותי?
מפרקים? יש אינסוף סיבות למה לא לפרק: הילדים, הכסף, הנוחות, ההסטוריה, ההיאחזות, הפחד, הקנאה שהוא או היא יהיו בפרק ב' ואני אשאר לבד?
לא מפרקים? אז מה זה אומר עלי, שאני סמרטוט? שאין לי כבוד עצמי?
מספרים לאנשים קרובים? אבל אז ישפטו אותי למה אני לא זורק/ת אותו או אותה.
לא מספרים לאנשים קרובים? מה אעשה עם כל הסטרס הזה, זה מוות איטי בייסורים.
פחד עצום
הפחד להתעמת ולהסתכל על הקונפליקט והצורך לקבל החלטות, כל כך מרתיע אנשים שהם מעדיפים לשקר ולשחק כאילו הם לא יודעים על הבגידה.
הם פוחדים ממה יגידו אם יעזבו או לא.
פוחדים מההשלכות לגבי הילדים.
מוכנים להקריב קורבן אישי עצום כדי להמשיך לתחזק את השקר הזה כי הכאב שבגילוי ובהתמודדות מבחינתם הוא לא פחות מהרסני.
אם זה נבלה וזה טריפה הם בוחרים ברע במיעוטו מבחינתם ומוכנים לשלם את המחיר הכואב כי האלטרנטיבה כואבת יותר.
אז הם ממשיכים כאילו העסקים כרגיל. מחפשים הסחות דעת: קניות, בילויים, השקעה לא פרופורציונלית בבית ובילדים, השקעה מוגזמת בעבודה, בריחה לתחביבים, או שהם בעצמם מנהלים רומן מהצד כדי לא להרגיש עד כדי כך פראיירים.
הרומן שלהם הוא סוג של תגובה או נקמה מתוקה כלפי הצד שהתחיל את הבגידה ראשון.
כן, מפחיד להסתכל למציאות בעיניים
ממש מפחיד כי זה אומר שצריך להתמודד וכמה מאיתנו לא רוצים להתמודד עם: אכילה רגשית, עודף משקל, בעיות בריאות, עישון שרוצים להפסיק, שתייה מופרזת, התמכרות לסוכר, התמכרות לנייד, קניות ומינוס מטורף בבנק או כל הרגל לא בריא אחר.
הכחשה זה מנגנון הגנה לגיטימי ובריא.
פחד משינוי הוא גם מנגנון הגנה לגיטימי.
כנ"ל פחד ממצב של חוסר וודאות.
אנחנו אנושיים ואנחנו כחברה מאוד שיפוטיים כלפי אנשים שנבגדים ולא מפרקים את הבית והנבגדים מרגישים את זה ולא רוצים להישפט על זה. אין להם כוח להתמודד גם עם שיפוטיות כלפיהם.
ולגבי הפחד להתמודד??? חיבוק לכל האנשים האנושיים.
זה באמת מפחיד.
למאמר למה כל כך הרבה אנשים מתוסכלים מהזוגיות שלהם – כאן
צילה שנהר – יועצת זוגית אישית ומגשרת
שיקום זוגיות אחרי בגידה ומשבר
בצפון ובסקייפ 0506402526
