נכון שרע לנו ממש בזוגיות אבל מה פתאום לא להמשיך לסבול?
תמיד יש מישהו מבני הזוג שיש לו כוח סבל יותר גדול ממה שיש לאחר. שהוא מסוגל להתכחש לסבל או למרות הסבל להמשיך עוד את הקושי כי הוא התרגל לאזור הנוחות / נכות בעוד האחר כבר שוקל לפרק את החבילה בשיא הרצינות.
אל תעזבי אותי אני מתחנן
הוא הביט באשתו בעיניים כלות "40 שנה אנחנו סובלים בקושי אחד את השניה, לא נשאר לנו הרבה לחיות, אם סבלנו עד עכשיו למה לא להמשיך לסבול, לפחות זה יהיה ביחד, אל תעזבי אותי".
אין ביניהם תקשורת כבר המון שנים, הילדים כבר יצאו מזמן מהקן, אין ביניהם מגע, הם חיים בחדרים נפרדים כמו שותפים גרועים ביותר. היא רוצה להפסיק את הקשר, הוא מתחנן שתישאר כי הוא מת מפחד להיות לבד. הוא לא בקו הבריאות, הוא לא יודע לתפעל את הבית, הוא מבועת מזה שהוא הולך להיות נטוש ולא… אין לה מישהו.
רק נולד הילד וכבר אתה נוטש?
היא בכתה בכי תמרורים כשהוא הודיעה לה שהוא רוצה להתגרש אחרי שהילד הראשון נולד. הוא לא עמד בלחץ של ההורות, הזוגיות הקורסת, הלילות חסרי השינה. הזוגיות שלהם הפכה בלתי נסבלת בעקבות לידת התינוק והצרחות קרעו את השמיים, גם של התינוק, גם שלה וגם שלו. המשטרה בקרה שם כמה פעמים.
אני מוכנה להמשיך לסבול את הזוגיות הזאת רק כדי שלילד יהיו זוג הורים שחיים ביחד, היא אמרה, יש לנו אחריות על הילד. הוא כבר היה רגל אחת בחוץ, לא מוכן להמשיך את הסבל הזה יותר.
אחרי מוות של אדם קרוב ומשמעותי הוא נדר לעצמו נדר שהוא לא מתכוון לסבול גם אם המחיר יהיה להתגרש מאשתו ולראות את התינוק שנולד פעם בשבוע וכל סופ"ש שני כי הוא מתכנן לעבור למקום אחר שעתיים נסיעה.
"לא נולדנו לסבול" אמרו לי גם האשה המבוגרת וגם הגבר הצעיר. "נולדנו להנות מהחיים האלה ואם הזוגיות היא מעמסה אז שלום ולא להתראות. לא בכוח. את מנת הסבל שלנו בזוגיות שילמנו כבר". היא שילמה 40 שנה, הוא שילם 5 שנים שהרגישו לו כמו 40 שנה.
שניהם רוצים להיפרד בעוד הפרטנרים שלהם נאחזים בקרנות המזבח ולא מוכנים לשחרר.
"אנחנו מוכנים להמשיך לסבול, אז מה אם רע, שהוא ישתנה, שהיא תשתנה" אמרו הננטשים בתורם.
כמה קשה לראות את הטרגדיה האנושית בצורתה הגולמית
תמיד בכל זוג יש מישהו שיש לו כוח סבל גדול יותר, שמוכן להקריב עוד ועוד, שמת פחד מוות לצאת מאזור הנוחות, שמעדיף את הרע הידוע מאשר לצאת לארץ לא נודעת של חוסר וודאות.
למי שיש כוח סבל גדול יותר נדמה שהצד השני מפונק, חצוף, אגואיסט, חושב רק על עצמו, לא מוכן לסבול, לא מוכן להשתנות, לא מוכן להעביר את החיים בשנאה הדדית, בניכור ובקבלת העובדה שככה זה עד המוות.
מי שכוח הסבל שלו הסתיים לא מבין למה באים אליו בטענות, המים הגיעו לו עד נפש והוא לא מוכן לספוג יותר שום סוג של קושי, בקשה, דרישה.
התפטתי ועכשיו קפוץ לי
זה כמו מישהו שהחליט להתפטר, הכין מכתב התפטרות, עדיין לא הגיש אותו אבל הוא שלם עם המהלך. ואז הבוס תופס עליו תחת ומתחיל להתנהג אליו לא יפה כדי שיישאר בזמן שמנטלית הוא לא שם כבר ממזמן. שלא תעיז לעזוב צועק הבוס, אני אמרר לך את החיים הוא צועק עליו בעודו מגיש את מכתב ההתפטרות ומסובב את גבו לאחור.
אז מה צריך להקריב? את הרווחה האישית? את הזוגיות? האם נולדנו לסבול? האם נולדנו ללכת אם לא טוב לנו?
מתי עובר הקו בין נסבל לבין סבל? מה קורה אם הקו הזה עובר במקומות אחרים אצל כל אחד מבני הזוג?
כמה כעס, סבל ובדידות יש בזוגיות בה לאחד כבר נמאס מזמן בעוד האחר תופס אותו בשרוול ולא נותן לו ללכת כשהוא מקיף אותו בטענות, כעס וחרדות.
לצערי לא תמיד ניתן לגשר בין הפערים האלו. לפעמים זה קצת מדי ומאוחר מדי כשהרכבת כבר ממזמן עברה את הרציף.
כמה זה כואב לי לראות את זה מהצד.
את החלום ושיברו.
את העוזב לעומת הנאחז.
את המתחנן לעומת הנוטש.
ואת הילדים שנמצאים באמצע ולא יודעים מה לעשות.
