להימשך לאנשים אחרים בעודנו בזוגיות – הטאבו של הזוגיות המודרנית
אנחנו אמורים לגלות את המיניות שלנו, ללכת לסדנאות, לנסות, להתנסות, לדעת מה כן ומה לא.
אבל…. מרגע שאנחנו בזוגיות או התחתנו הציפייה היא שהאנרגיה הזאת תהיה מופנית רק לתוך הזוגיות ולסגור בצורה הרמטית את הבועה הזוגית כדי שאף גבר או אשה אחרים לא יתקרבו בכלל לטריטוריה הזוגית.
זה כמו לאכול ולשבוע ומרגע זה להסתפק רק במיניות הזוגית.
שמרגע המחויבות, זהו…. לא אמורים להיות קיימים אנשים אחרים בעולם ואם הם קיימים הם אמורים להיות אויבי הממלכה הזוגית.
איפה הבעיה? שזה מתנגש עם הטבע האנושי. בבסיס שלנו אנחנו אנשים מיניים כמו שכל הטבע מיני. אנחנו יצורים אירוטיים, דברים מושכים אותנו.
הזוגיות המודרנית מקדשת את הזוג ולמעשה דורשת מזוגות להתעלם / להתכחש / לכעוס על כל מה שמחוץ לטריטוריה.
רגשות? רק בזוגיות.
מחשבות אירוטיות? רק בזוגיות.
מגע? רק בזוגיות.
מבטים אירוטיים? רק בזוגיות.
הגוף שלו ושלה? ברור, רק בזוגיות.
משיכה לאחרים? זו סטייה, זה לא מוסרי, זה מחייב עונש, משהו בו או בה לא בסדר. אני כנראה לא מספיק טוב/ה, נלך לטיפול לתקן אותו או אותה על השטות הזאת של משיכה לאחרים. אולי נתגרש ואמצא מישהו אחר או מישהי אחרת שבחיים לא יימשכו לאנשים אחרים?
אבל מה קורה אם הזוגיות לא מושלמת? מה קורה אם יש בה תסכולים? וגם אם היא מושלמת מה קורה עם טבע האדם שהוא אירוטי במהותו? איך אפשר לקחת כוח חיים אדיר ולנכס אותו רק לזוגיות? אפילו סטטיסטיקות הגירושים מראות היום שזוגות מתגרשים ב 50% מהמקרים פעם אחת אם לא יותר. כי יש שגרושים פעמיים, שלוש וארבע. ואלו שנשואים לא בהכרח מבסוטים מחיי הזוגיות שלהם.
בואו נבחן רגע את האספקטים השונים
היבט אחד הוא שהיום יש לנו גג שעתיים נטו ביום לזוגיות (במקרה הטוב): את רוב שעות היום והערות משקיעים בעבודה, את שעות אחר הצהריים משקיעים בילדים ובסידורים, הסעות, חוגים, חברים, ארוחות ערב, שיעורי בית, אחרי שהמשמרת הזאת נגמרת מתחילים לתפעל את הבית, כביסות, בישולים, כלים, סדר וניקיון, ובסוף קורסים על הספה בזמן "זוגי ואיכותי" כשכל אחד בסמארטפון שלו או בוהים בעוד סדרת ריאליטי מטומטמת.
היבט שני הוא שהמיניות בזוגיות מתדרדרת עם השנים, נעלמת, משעממת, תובענית, נמנעת, חד גונית, מעצבנת. אמנם יש זוגות שככל שהזוגיות שלהם נמשכת המיניות שלהם רק עולה ופורחת אבל זה לא כך אצל רוב הזוגות. הפער המיני הולך וגדל ונוצר אוקיינוס של כאב וחוסרים במרחב הזה.
היבט שלישי הוא שלאור היחלשות הזוגיות גוברת משיכתם של הפיתויים מחוץ לנישואין. כי הקולגות בעבודה לא יצרחו עליך כמו שצורחים עליך בזוגיות. הקולגות בעבודה לא יעשו לך מניפולציות רגשיות ונפשיות כמו שעושים לך בבית וגם לא דווקא.
אנשים חיצוניים מתייחסים אלינו כבני אדם שווים בעוד בבית מתייחסים אלינו כאל זבל שקוף ומובן מאליו שתפקידו למלא משימות וגם לקבל על הראש שהמשימות לא נעשו כמו שצריך.
התקשורת הופכת להיות תכליתית, בווצאפ, הנחתה של פעולות. או יותר גרוע מריבות בווצאפ שהופכות אחר כך למריבות בעל פה או בטלפון בדיוק בזמן שהוא לא מתאים.
ועדיין יש ציפייה אדירה שכל האירוטיקה (שהתאדתה מזמן) תהיה רק בזוגיות. וכל הגעגועים שכבר ממזמן התפוגגו שהיא לא יכולה בלעדיו והוא סופר את השניות עד שיראה אותה כבר לא קיימים כי לא בא להם להתראות ולריב ויש ציפייה שכל הרגשות הטובים (שאין) יהיו רק בזוגיות.
שהם לא יסתכלו על אנשים אחרים כי הם אמורים להימשך רק אחת לשניה (מה שממזמן לא קורה כי המשיכה דעכה קצת).
שהם לא ידברו על הצרות שלהם בזוגיות עם אנשים אחרים כי זה אמור להיות רק בבית, כשהשיחות הן לא נעימות. ולכבס את הכביסה רק בבית.
כשיש אוירה כזאת מה הפלא שזה טאבו להימשך לאחרים וזה עוד יותר טאבו לדבר על זה
אם כמעט כל שיחה הופכת לקרב ומעדיפים להימנע בכלל מתקשורת כדי לא להיכנס לקו האש, מה הפלא שהצרכים האמיתיים והאירוטיים שלנו לא יכולים לצוף בכלל מעל פני השטח.
זו ממש תמימות לטמון את הראש בחול ולהגיד שבגלל שיש לנו זוגיות לא אמורה להיות קיימת משיכה לאנשים אחרים כי זה מחוץ לתחום.
וזה עוד יותר תמימות לחשוב שהצורך הזה לא קיים בכלל כשבזוגיות יש גם תסכולים ויש גם דברים טובים.
שום הסכם, טבעת, כתובה או זוגיות טובה ככל שתהיה או מתסכלת ככל שתהיה לא יכולה להכחיש את טבע האדם שהוא אירוטי במהותו. איברי המין שלנו הם לא רק פיסיים, הם גם בראש, בחושים, במחשבות, ברגשות, בדימיונות, בצרכים שלנו, בכמיהות, בתאוות, בתשוקות.
פרות קדושות
להימשך לאנשים אחרים זה טאבו.
לדבר בתוך הזוגיות על משיכה לאנשים אחרים זה טאבו.
לחשוב על זה בתוכי זה סוג של טאבו אם הצד השני רואה בזה בגידה וממשטר את המחשבות על ידי חקירה גלויה או סמויה בשאילת שאלות
אז תנו לי לשחוט את הפרה
כי בחלום שלי אני רוצה לראות זוגות שלא מפחדים להסתכל לעניין הזה בעיניים, שלא חיים בהכחשת המציאות שהיא / הוא לעולם לא יעזו להימשך לאדם אחר חוץ ממני.
אני רוצה לראות זוגות שלא מפחדים לדבר על הצורך האנושי הזה שלהם וזה לא אומר שמשהו בהם דפוק או שהם סוטים או שהם לא מוסריים.
אני רוצה לראות זוגות שלא מתכחשים לטבע האנושי שלהם.
אני רוצה לראות זוגות שיש שם מספיק בטחון לדבר על הדברים האלה בלי שזה ירגיש: נגמרה האהבה, זה על חשבוני, אני לא מושכ/ת יותר, זה גורע ממני, זה מוריד לי את הבטחון העצמי, אני לא מספיק גבר / אשה. אני מתרסק מכל בחינה שהיא, נפרק את הבית.
אבל כל עוד הנושא הזה קיים אבל הוא טאבו מוחלט ולא מדברים עליו זה יוביל לעוד ועוד בגידות, הסתרות, שקרים, כאב, מתח, פאניקה, האשמה, דכאון, מחלות ומוות.
החיים קצת שונים מהמשפט "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
