למה אנשים שהם FREE SPIRITS עלולים להיכנס לדכאון בגלל זוגיות?

כלב

יש אנשים שבמהות שלהם בנויים למסגרות, מחפשים אותן, יוצרים אותן, מחזקים אותן

ועושים ככל יכולתם כדי לא לצאת מהקוים וכדי שאנשים אחרים יהיו גם בגבולות האלה.
אנשים כאלה בנויים למסגרת של זוגיות מונוגמית בה יש בלעדיות מכל סוג שהוא לכל החיים.

רור להם שככה זה, ברור להם שאלו הם חוקי המשחק, ברור להם שגם הצד השני מחויב להתנהג ככה.

יש להם פחות שאיפות לשנות את הסטאטוס קוו.

הם מקבלים את המסגרת בדיוק כפי שהיא ודורשים מהצד השני שיראה את הזוגיות בדיוק כפי שהם רואים אותה.

אין סימני שאלה ויש המון סימני קריאה.

 

מאידך יש אנשים שהם נשמות חופשיות

 

פרי ספיריטס שלא מגיבים טוב למסגרות, חוקים, נוקשות, "ככה זה וזהו".

לא מגיבים טוב לעונשים על אי ציות, מניפולציות רגשיות והם אוהבים לאתגר את המסגרות.
באמצע יש את כל הטווח וזה רוב האנשים.

מצד אחד הם צריכים מסגרת כי אי אפשר שהכל יהיה באלאגן ומצד שני הם צריכים גם גמישות,

ליצוק תכנים משלהם, לסגנן בהתאם למה שנראה או לא נראה להם.
באופן די מכליל, גברים מחפשים לפרוץ גבולות, לצוד, להרחיק, לכבוש טריטוריות חדשות.
נשים באופן די מכליל מחפשות להגן על הטריטוריה, להגדיר מה היא,

להרחיק כל גורם מאיים, לדאוג שכל המשאבים יופנו לטריטוריה ולגוזלים.
באופן די מכליל גם גברים וגם נשים מחפשים בסתר ליבם לפרוץ את המערכת

אבל כלפי בן / בת הזוג מעמידים פנים שהם פנאטים למערכת ואוי לצד השני אם יעז בכלל לעשות את זה.
איך זה בא לידי ביטוי?
גברים שאומרים : לי מותר לבגוד אבל אוי ואבוי למי שיגע באשתי.
נשים שאומרות: אני אשחק אותה הכי נאמנה בעולם אבל בסתר אנהל רומן

וארד לחייו כדי שיחשוב שאני נאמנה ושיש לי אפס סובלנות לבגידות.

 

 

רוב האנשים הם על הרצף

 

 

אבל כשהנשמה שלנו רוצה קצת יותר מרחב אבל בן הזוג או בת הזוג אוסרים את החופש הזה,

אנשים מוצאים את עצמם חסרי אונים.
הדרך מחוסר אונים לדכאון קצרה ביותר,

במיוחד כשהחיים המודרניים שלנו מזמנים הרבה סטרס והרבה עומס שידוע שמאיצים דכאון.
למה? כי יש פער מאוד גדול בין הצרכים שלהם לבין מה שהזוגיות מאפשרת להם בפועל.
גם ככה החיים זה דבר מאוד שוחק וזוגיות זה דבר לא פחות שוחק

והורות זה דבר שוחק אף הוא ואנשים מחפשים את המקומות האלה של המרחב שיוכלו לברוח ולטעון כוחות.

 

 

אבל כשיש חוסר הסכמה של הצד השני למרחב הזה זה יוצר בעיה אצל הצד שכן צריך את המרחב

 

 

חוסר ההסכמה יכול לנוע בין אמירה שזה לא מקובל לבין עונשים, כעסים, צעקות, מעקבים, מניעה.
וכשאני אומרת מרחב בזוגיות אני מתכוונת על הטווח של עם מי להיות בקשר ועם מי לא,

גם בני אותו מין וגם מהמין הנגדי, איזה תחביבים יהיו וכמה זמן להקדיש להם בשבוע,

איזו הגשמה עצמית תהיה ואם בכלל.
כשצד אחד משתוקק ליותר חופש ומרחב והצד השני מאוים מזה….

 

 

מרגיש שזה על חשבונו, לא מסכים, מאיים, כועס, מעניש, לוקח אישית ואוסר זה גורם לכמה דברים:

 

 

1. הצד שזקוק למרחב או כל צורך אחר מדכא את זה בתוכו ועל הדרך מדכא את שמחת החיים שלו, מה שעלול להביא לדכאון. הצורך לשים את הצד השני לפניו כדי לא ליצור מהומות, כדי להתחשב,

כדי שיהיה שקט תעשייתי, כדי לא לחטוף, מצד אחד מייצר שקט תעשייתי וסוג של "נוחות" לשני הצדדים.

אבל מתחת פני השטח מתחיל להיווצר תסכול עז שלא יכול לבוא לידי ביטוי וזה מרעיל את הנפש מבפנים.

2. יש אנשים שמעדיפים שהצד השני יהיה בדכאון כזה או אחר כי אז הוא / היא בשליטה,

לא בוגד/ת, לא מחפש/ת הרפתקאות. יושב/ת בבית, מתפקד/ת על אוטומט,

לא מעורר/ת מהומות ויש "שקט". זומבי. יש יתרונות לחיות עם מישהו / מישהי זומבי.

יש שקט תעשייתי ויש שמירה על המסגרת.

3. הצד שזקוק למרחב לוקח לעצמו את החופש הזה בלי לשתף את הצד השני שמלכתחילה לא מסכים.

כך שהוא מוצא את עצמו משקר או מסתיר.

גם קשה לחיות עם ההסתרה והשקר הזה וגם אם הצד שצריך יותר חופש נתפס הוא ישלם מחיר כפול.

ישלם גם על המעשה וגם על ההסתרה.

לפעמים התשלום כל כך גבוה וכל כך יקר שאנשים יכנסו לדכאון בגלל שמאשימים אותם,

שלא מבינים את הצרכים שלהם, ירגישו בושה, אשמה, קושי.

יש פרדוקס מאוד גדול בין הצורך למימוש עצמי,

להתנסות בחיים האלה, לחוות, לחיות, לבין להיות בסדר כלפי הצד השני,

לוותר, להתפשר על חשבוני ולרצות אנשים אחרים.

 

 

יש לזה תשלום והוא דכאון

 

 

על הרצף שך דכדוך, דכאון קל ועד דכאון כבר וניסיונות אובדניים.

 

 

אז מה אני מציעה בעצם?

 

 

להבין שבזוגיות מדובר על שני אנשים שונים.

כפייה של גבולות על האחר זה דבר שאמנם לגיטימי ומקובל בזוגיות מונוגמית אבל לאורך זמן הוא הרסני כי אף אדם מגיל שנתיים לא ממש אוהב שמכתיבים לו מה לעשות.

אני יודעת שזה נוח כשיש צד שהוא צייתן ושקט, גם אם הצייתנות נובעת מדכאון.

להבין שיש צרכים שונים, בשלבים שונים של הזוגיות, לאנשים שונים.

הקשר בתחילתו הוא לא הקשר שלאחר 5 שנים, 10 שנים, 20 שנה, 50 שנה.

לתת כבוד לצורך באוטונומיה של אדם אחר.

לדעתי זוגיות לא אמורה לדכא אלא אמורה לתמוך.

כל צד צריך לקחת אחריות על עצמו ולהסתכל בעיניים על הפחדים שלו.

אם צד אחד מפחד להיפגע הוא לא יכול בגלל הפחד הזה לדכא את הצד השני,

כי אז הוא בכל מקרה פוגע.

אם אני מפחדת ממשהו, הפחד שלי הוא באחריותי ולא בסירוס האנשים סביבי.

לזכור שזוגיות זה לא בית כלא,

כי מבית כלא אסירים בורחים, או מתים לברוח או שונאים את הסוהרים.

וזה מסביר אולי למה כל כך הרבה אנשים מתגרשים לפחות פעם אחת אם לא יותר.
לאמץ כבוד ולא כפייה.

 

 

קראת ויש משהו בדבריי?

 

 

את או אתה חווה דכאון בזוגיות?

יש לך בן זוג / בת זוג בדכאון ויש לך הרגשה שזה קשור גם לזוגיות?

אני יודעת שזה נוח להשאיר את זה ככה, אבל זה מוות נוח ומגיע שלב שהמוות הזה כבר לא נוח,

או שיהיה משבר שיחייב להתמודד עם זה.

מזמינה אותך להיפגש איתי כי הדכאון הזה הוא חומר נפץ מסוכן שיכול להתפוצץ לך בפרצוף.

 

 

צילה שנהר – יועצת זוגית אישית ומגשרת בין זוגות
עוזרת לזוגות לעצב את הזוגיות שהם היו רוצים לעצמם.
לפגישת היכרות יש לשלוח ווצאפ ל 0506402526
קליניקה בצפון בכפר ורדים ובכל הארץ והעולם אונליין