זוגיות מגבילה לעומת זוגיות מאפשרת.

האשמה בזוגיות

אני פוגשת הרבה זוגות שהשיחה ביניהם מגבילה והלך הרוח ביניהם מצמצם

 

 

 

 

היא לא מפרגנת לו ללמוד, הוא לא מפרגן לה לצאת עם חברות.

היא לא סומכת עליו עם נשים, הוא לא מרשה לה לעבוד בעבודה שיש בה גברים.

היא לא מסכימה שייסע לחו"ל עם חברים, הוא עושה לה את המוות כשהיא רוצה לקנות משהו.

היא עושה לו סקנדלים אם צפה בפורנו, הוא אומר לה שהיא לא נשית והוא לא נמשך אליה.

היא לא מפרגנת לתחביבים שלו ומבקשת ממנו להפסיק, הוא דורש ממנה לפטר את העוזרת ולהתחיל לעשות ספונג'ה בעצמה ובא בטענות שהיא מבשלת לא טעים.

היא עושה לו פרצופים כשהוא נוסע לאמא שלו, הוא לא מסכים לנסוע לאירועים של המשפחה שלה.

מקסים, נכון? איזה כיף זה לחיות ככה בבית הסוהר כשכל צד מתנהל בצורה יצירתית איך לדפוק את הצד השני.

כמו שגנדי אומר "עין תחת עין וכל העולם יהיה עיוור". תכלס? צודק.

 

 

 

ולעומתם יש את האנשים שיש להם זוגיות מאפשרת ומפרגנת

 

 

היא שולחת אותו לתאילנד עם חברים, הוא מחפש לה טיסות להגיע עם חברה לחו"ל ובוחר להן בית מלון במיקום מושלם.

היא שמחה שכיף לו, הוא שמח שכיף לה.

שניהם צופים בסרטים אירוטיים ונהנים מזה.

היא מכבדת אותו ואת המשפחה שלו ומאפשרת לו לבקר אותם וכנל הפוך.

היא מאפשרת לו לבוא לידי ביטוי בתחביבים, בעבודה, עם אנשים וגם הוא.

הסינרגיה ביניהם מייצרת אינטימיות, השראה, כיף, מחויבות, פירגון ואהבה.

כמו שאמר הרב קוק "המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר".