למה אנשים מעדיפים לבגוד מאחורי הגב מאשר לפתוח את הזוגיות?
כיועצת זוגית אני עוסקת גם בבגידות וגם בזוגיות פתוחה
ואני רואה הבדל עצום בגישה בין 2 המקרים.
בבגידה יש אמירה מאוד ברורה, "זה הצורך שלי ואני דואג/ת לעצמי בלי לתת דין וחשבון לצד השני".
נכון שיש חסרונות עצומים לבגידה אבל מבחינת סיפוק הצורך זה די עובד.
לעומת זאת בפתיחה של הזוגיות זה שונה, כי זה צורך שאחד מבני הזוג מעלה לשולחן.
זה דורש הרבה אומץ, הרבה לסמוך על הצד השני, ויש ציפייה שהצד השני יאשר.
אבל מה קורה אם הצד השני לא מאשר?
או מאשר ואז מתחרט?
או נכנס ללחץ נוראי?
או מאשים? שם מעקבים, ציתות, האזנות?
אולטימטומים? האשמה?
מה שקורה זה שהרבה פעמים הצד שהעלה את הנושא לשולחן הדיונים
הרבה פעמים מתחרט על הכנות שהביא וחושב לעצמו "מה היה קורה אם הייתי עושה את זה מאחורי הגב"?
