לבן הזוג שלי יש קוד לטלפון והוא לא מוכן לתת לי אותו – האם זה לגיטימי?

בהרבה זוגות יש דרישה לתת את הקוד של הטלפון לצד השני כדי שיוכל לחטט,

לעשות מבחני פתע, לבדוק את הווצאפ, את הרשתות החברתיות,

למי הוא או היא עשו לייק, או הגיבו ואיזה פרופיל הם חיפשו.

ו… או לכעוס בשקט ולהתחיל לתסוס מבפנים ולצבור תמחושת,

או לעשות סצנות, צעקות, דרמות, מריבות, האשמה ומיפגני שליטה (ואני לא מתכוונת ל bdsm).

 

 

 

 

לצערי הרב בזוגיות המודרנית בן / בת הזוג הפכו לרכוש

וכרכוש אין להם זכות לפרטיות, אוטונומיה.

בני הזוג הופכים לחוקרים פרטיים אחד של השניה, לשוטרים, תליינים,

סוהרים כדי "שלא תהיה בגידה" וכדי "להיות עם היד על הדופק"

וכדי "לתפוס את הבנזונה לפני שמשהו קורה"

וכדי לחטט לה כדי לראות "עם מי היא בקשר ומה בדיוק היא אומרת

והאם יש לה ידיד או שהיא מטנפת עלי עם החברות שלה".

כשמתייחסים לצד השני כרכוש שאמור לעשות מה שאני דורש/ת,

שצריך לרצות (ריצוי) אותי, שיש לצד השני שפע של חובות

ומעט מאוד זכויות (וגם הן כוללות את הזכות שלו או שלה לעשות למעני)

זה מוביל להסתרות, שקרים, יצירת אוטונומיה בכוח ולבסוף לבגידה.

ואז הצד הנבגד מרגיש שהוא לא היה מספיק סוהר / חוקר / תליין,

כי עובדה שנוצרו חורים בחומה הבצורה ועכשיו מגיע שלב העונשים והידוק רצועת החנק עוד יותר.

מותר לנשום, אבל קצת, רק כדי שהיא / הוא לא ימותו.

 

 

אז יש לי חדשות בשבילכם!

בן הזוג או בת הזוג הם לא רכוש שאתם צריכים לשים בבית הסוהר כדי שתרגישו יותר "בטוחים".

בן הזוג או בת הזוג צריכים לבחור בכם בחירה חופשית, כל יום מחדש, לרצות להיות איתכם.

ולא בכוח, לא בחיטוט, לא בכפייה, לא בלחץ ולא בענישה.

אלו דברים שמתאימים למוסד כליאה ורוב האנשים לא אוהבים להיות במוסד כליאה.

ומי שחושב שהתפקיד שלו בזוגיות זה להיות סוהר/ת שלא יתפלא שהאסיר/ה מנסה לברוח.

אבל מה… זה דורש מאיתנו להיות אחראים, לשלוט בעצמנו, ברגשות שלנו, בהתנהגויות שלנו.

זה דורש מעצמנו לתחזק את הקשר, להשקיע, לחייך, ליזום, לעשות סקס מרצון ולא מכפייה.

זה דורש שלא נירדם בשמירה, שניראה טוב, שנטפח את עצמנו פיסית, רגשית, שכלית, רוחנית.

ורובינו עצלנים ואין לנו כוח לזה

אנחנו רוצים לזלזל ושהאחר יתאמץ בשבילנו.

ואנחנו מפעילים כפייה ואלימות כי אנחנו יודעים שאם נרפה יברחו מאיתנו כי אנחנו לא נעימים,

כי קפאנו על השמרים, כי אנחנו מסתובבים כל היום עם פרצוף תחת

ומפילים את הסחלה שלנו על בן / בת הזוג.

כי נדמה לנו שיש להם את הזכות להיות שק האיגרוף שלנו.

 

שליטה באדם בוגר אחר מעולם לא הוכיחה את עצמה.

ענישה מראש או ענישה על משהו שקרה בעבר גם מעולם לא הוכיחה את עצמה.

בקושי אנחנו מסוגלים לשלוט במשק הרגשי שלנו אז למה נדמה לנו שנוכל באמת לשלוט

באדם אחר ושהוא יקבל את המרות הזאת לאורך זמן?

 

אז כן.

אני בעד פרטיות.

אני בעד אוטונומיה.

אני בעד לדבר על הדברים בזוגיות.

על החתיך ההוא בעבודה ועל המהממת שעושה לו את זה. אני בעד כנות, תקשורת פתוחה, הסכמה להכיל גם את מה שלא בא לנו להכיל.

אנחנו במוסד כליאה? ישקרו ויברחו מאיתנו.

אנחנו משקיעים בעצמנו ובזוגיות? יש יותר סיכוי שיבחרו בחירה חופשית להיות איתנו.

וזו רבותיי הבשורה שלי.

אז לכל הנשים שמביאות לקליניקה את בן הזוג שלהן כדי שאתן לו בראש ואתקן אותו

כדי שיהיה רכוש שלהן בלי להתווכח.

ולכל הגברים שעושים את אותו דבר…

תשכחו מזה!

 

 

 

 

 

 

צילה שנהר – יועצת זוגית אישית ומגשרת.

קליניקה בצפון ואונליין.

לפגישת היכרות 0506402526

 

להדרכה בוידאו איך להתמודד עם דאגה יש ללחוץ כאן