את לא לבד!
אנשים רבים חווים כיום חרדות קיומיות, דכאון,
תחושה של ריקנות וחוסר משמעות ומחשבה לסיים את הסאגה המעצבנת והמיותרת שנקראת החיים.
גם אם לכאורה אין שום סיבה "הגיונית" למצב ועל פניו נראה שהחיים שלהם דבש וסילאן,
עוד לפני שהם פוקחים את העיניים הם מרגישים את חוסר השקט הפנימי המאיים הזה.
יש משהו בחוויה האנושית הארצית שהיא מנותקת מהרוח הגדולה.
רובנו כל כך מזדהים עם צרכי הגוף, עם ה"אישיות" תקראו את הפוסט הקודם,
עם הנסיבות של המציאות כפי שאנו מוצאים אותה
שאנחנו פשוט שוכחים שאנחנו הרבה יותר גדולים מהבולשיט היומיומי.
אנחנו הרבה יותר גדולים מהצרות
צרות בעבודה עם הבוס המניאק,
הרבה יותר גדולים מהצרות הכלכליות שלפעמים הכנסנו את עצמנו אליהן
כי קנינו בלי חשבון בגלל שזה נתן לנו רגע או שניים של סיפוק מדומה.
הרבה יותר גדולים מהבעיות במשפחה, בזוגיות, במיניות, בבריאות.
התנתקנו ממי שאנחנו באמת והתחלנו להתעסק בעיקר בצריך / חייב / צרות…
איזה בעסה נכון?
הניתוק הזה מהרוח הגדולה ומהנשמה שלנו שהיא חלק מהרוח הגדולה
מייצרת תחושה של בדידות נוראית מול החיים
ותחושה שאנחנו לא נחשבים ולא נספרים
(כמו שהרגשתי כשבקרתי בלוס אנג'לס המנוכרת, הענקית והמלאכותית).
אבל הניתוק הזה יוצר אפשרות גם לתיקון
ואת התיקון הזה אנחנו יוצרים באמצעות לידה מחדש שלנו דרך משברים.
המשברים מקלפים מעלינו בכוח את התבניות שאנחנו לא צריכים
ומכריחים אותנו לחפש בתוכנו את התיקון: אומץ, כבוד עצמי, הכרת תודה,
ענווה, חמלה לעצמנו ולאחרים, כנות, סבלנות, ראייה רחבה,
ויכולת לשים את הריכוז העצמי שלנו בצד.
אבל לא כולנו רואים את המשבר כחיפוש עצמי וחלקנו מרגישים עוד יותר כעס,
ניתוק, התחשבנות עם אלוהים, ונאחזים יותר חזק בתבניות החשיבה,
הרגש וההתנהגות שמלכתחילה הכניסו אותנו למשבר הזה.
הלידה שלנו מחדש היא או צל"ש או טר"ש.
כי מה שלא הורג מחשל (כמה שזה נכון).
כשאנחנו מפסיקים להילחם בסיפור הקטן שלנו
ומפסיקים להילחם על צדקת הסיפור הקטן שלנו
(שאנחנו צודקים, שפגעו בנו, שאחרים חארות וצריך לפצות אותנו,
שלא מבינים אותנו ונילחם כדי שיבינו אותנו, כי אנחנו קורבנות של מצב חרא ואנחנו חסרי אונים…..)
נוצר סדק דרכו אפשר לחוש בתודעה אחרת.
תודעה שיש בה חופש, חירות, בחירות
תודעה שיש בה לקיחת אחריות אישית, אויר, מרחב, אפשרויות, אומץ וכנות.
זה רק להסתכל מבעד לעננים ולראות שיש גם שמש והיא תמיד תמיד שם.
זה לא לחשוב שהעננים הם כל המציאות ושתמיד יהיה מעונן,
זה לזכור את השמש הנצחית מעל לעננים.
וזה ללדת את עצמנו מחדש לתודעה גבוהה יותר
שמחוברת באמת ומחוברת לאמת..
נכון… כדי להגיע לשם צריך לחוות משברים, קשיים, לדמם,
להסכים להמית חלקים בתוכנו שמספרים לנו שקרים, לספר סיפור חדש..
נכון זה עלול להיות כואב כשמתנגדים לשינוי.
זה כמו לידה ללא אפידורל, ההתנגדות מעצימה את הכאב,
ההתמסרות יולדת את המסר בקלות רבה יותר.
אז…
אתם לא באמת מנותקים, העננים בתודעה שלכם מספרים לכם שהכל שחור,
שאתם לבד ולכן חרדות ודכאון זה אופציה לגיטימית.
אבל היי…. זה ממש לא נכון.
אני מברכת אתכם במסע חיים משמעותי ומברכת אתכם לבחור בשמחה.
גם כשקשה, כשכבד, כשאין אויר.
אני כאן בשבילכם להזכיר לכם את מה שאתם כבר יודעים.
חברתכם למסע…
